יום חמישי, 10 בפברואר 2011

כתב תביעה - כללים ודגשים (הרצאה שנתתי בהשתלמות של לשכת עורכי הדין ביום 9.2.2011)



כתב תביעה הוא אחד המסמכים החשובים המוגשים לבית המשפט, לפעמים הוא עשוי להיות החשוב ביותר.

מרכזיותו נובעת בראש ובראשונה מכך שזהו המסמך הראשון שבית המשפט יקרא לפני הדיון. הרושם שיותיר כתב התביעה על בית המשפט, ילווה אתכם לכל אורך ההליך. החשיבות של המסמך היא איפוא לא רק משפטית, ועל כך נדבר בהמשך, אלא היא גם פסיכולוגית. כמו שיש חשיבות מכרעת לרושם החיצוני בפגישה ראשונה – ובמהלך הפגישה הראשונה גם התוכן יתברר כחשוב לא פחות, קחו בחשבון שבבית המשפט  - כמו בחיים - אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני.

הרושם הראשוני בא לידי ביטוי קודם כל באיך כתב התביעה נראה, האם הוא מסודר, האם הוא מחולק נכון לנושאים ולסעיפים, האם ניסיתם לבלבל את המוח עם ציטוטים משירים של ג'ובראן חליל ג'ובראן, או שהתמקדתם בעיקר, התעלמתם מהטפל, וניסחתם את התביעה דבר דבור על אופניו.

לא פחות חשוב מכך, חייבים לוודא שלא השמטתם מכתב התביעה את עילת התביעה, ולא שכחתם לכלול את עילת התביעה במלואה.

כך, אם שכחתם לכלול בכתב התביעה עילה שעומדת להתיישן, יש חשש ממשי שלא תוכלו להוסיף אותה בהמשך.

אם לא ציינתם את כל עילות התביעה העומדות לכם, ותיזכרו בכך בהמשך, קיים חשש שבית המשפט לא יאשר לכם לתקן את כתב התביעה, או במקרה הפחות גרוע, תחויבו בהוצאות משפט בגלל התיקון שהתבקש בשלב מאוחר יותר.

פתיחת הליך – בכתב תביעה.

הערה: כל פעם שאתייחס לתקנה ללא ציון לאיזה דין היא שייכת – הכוונה היא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תקנה 1 מבחינה בין תובענה לבין כתב תביעה. "תובענה" היא למעשה כל הליך שבעל דין מגיש מיוזמתו בעל-דין לבית המשפט, כמו בקשה, המרצת פתיחה, אבעיה, טען ביניים, כל אלה הן תובענות.


תקנה 8 היא למעשה סעיף סל, וזו לשונה:

"תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לענין זה תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט".

המשמעות היא למעשה,שבהעדר הוראה ספציפית, כל הליך רגיל צריך להיפתח בהגשת כתב תביעה.

העובדה שיש מספר סוגים של כתב תביעה, מלבד סדר דין רגיל, כמו כתב תביעה בסדר דין מקוצר, כתב תביעה בסדר דין מהיר, תביעה למזונות, אינם גורעים מהעובדה - שבמצב רגיל - הדרך  הנכונה לפתוח הליך היא בכתב תביעה, בסדר דין מיוחד או רגיל.

צורת כתב התביעה

תקנות סדר הדין האזרחי כל כך מפורטות, עד שהן מגדירות אפילו את צבע הנייר, גודלו, השוליים וכיו"ב. עיקר ההוראות מופיעות בתקנה 68, והן – כתב התביעה צריך להיות מודפס, על גבי נייר לבן חלק בגודל A4, ההדפסה תהיה מצד אחד של הדף בלבד, והוראה ארכאית של שוליים בני לפחות 5 ס"מ בצד ימים של הדף, כדי לאפשר לנקב את כתב הטענות. כיום כבר לא מנקבים כלום ברוב הערכאות למעט בית המשפט העליון, והכל מוגש בצורה ממוכנת. בכל אופן ההוראה עדיין לא בוטלה.

אמנם, תקנה 69 קובעת שאין לעורר התנגדות טכנית בגלל פגם שבצורה, אבל טוב תעשו אם לא תעצבנו את בית המשפט ותגישו כתבי טענות צבעוניים, או בגודל שונה מ-A4, כשכיום יש גם סיבה פרקטית – הסורקים של מערכת בתי המשפט לא יודעים לסרוק דפים צבעוניים שגדולים מ-A4.

תקנה 71(ב) מבהירה שיש לחלק  כתב טענות לסעיפים מסומנים במספרים; את התאריכים, הסכומים והמספרים יש לבטא בספרות. אז גם על סממן זה של כתב תביעה – חלוקה למספרים, יש להקפיד עליו.

עצתי היא להקפיד על סעיפים קצרים, ענייניים, משפטים לא ארוכים מדי שנמשכים על-פני כמה שורות, ורווח וחצי עד רווח כפול. שופט לא צריך זכוכית מגדלת כדי להצליח לקרוא את הטקסט, ובודאי שהוא לא צריך פירוש רש"י כדי להבין מה בדיוק אתם רוצים מהחיים שלו.

כשמסיימים לכתוב את כתב התביעה, קחו הפסקה, תקראו אותו מהתחלה ועד הסוף ותשאלו את עצמכם – האם כמתבונן מהצד הבנתי מה בדיוק קורה בתביעה הזו? אם יש לכם ספק - נסחו את כתב התביעה שוב.

פרטים שיש לכלול בכתב התביעה

הסעיף החשוב ביותר בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי כתב תביעה הוא למעשה סעיף 9, שנותן הסבר ברור ומפורט מה צריך לכלול כתב תביעה. סטיה מהתקנות יכולה לגרום תקלה בהמשך, ולפעמים גם לא לאפשר אפילו להתחיל את הדיון בתובענה. בניגוד לתקנות אחרות, התקנה גם מבהירה מה פרטי כתב התביעה צריכים לכלול, ולא פחות חשוב מזה, מה הם לא צריכים לכלול.

9.   ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה:
(1) שם בית המשפט שהתובענה מוגשת לו;
(2) שמו של התובע, מספר זהותו, מקום מגוריו ומען להמצאת כתבי בי-דין;
(3) שמו של הנתבע, וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם;
(4) העובדה שהתובע או הנתבע הוא תאגיד או הוא פסול-דין, אם הדבר הוא כך, ואם הוא תאגיד - הצורה שבה התאגד;
(5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה;
(6) העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה;
(7) הסעד המבוקש;
(8) הסכום שהתובע הסכים לקזזו או ויתר עליו;
(9) שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו.

מי שעוסק בפרקטיקה רגיל לראות בכותרת כתב התביעה, אחרי שם בית המשפט ושמות הצדדים, את הביטוי: "מהות התביעה", כשאחריה כותבים – כספית, נזיקית, לשון הרע, חשבונות וכיו"ב.

למעשה מדובר על נוהג, שאין לו עיגון בתקנות, אבל יש יתרון לנוהג הזה. יתרון אחד הוא שמזכירות בית המשפט תדע מראש לאיזה שופט לנתב את התיק. בבתי המשפט הגדולים, כמו תל-אביב וירושלים, ישנה חלוקה לנושאים בין השופטים, לא כולם עושים הכל. הכותרת – מהות התביעה תקל על הפניית התיק לשופט הנכון. ושלא תחשבו שאם זה יגיע לשופט אחר זה יעזור לכם. שופטים מאד קנאים לטריטוריה שלהם – והתיק יעשה את דרכו בחזרה לשופט המתאים, כך שאתם עלולים סתם להפסיד זמן, וכשאתם מייצגים את התובע – הפסד זמן פועל לרעתכם.

שם בית המשפט שהתובענה מוגשת לו – אל תשכחו לציין את שם בית  המשפט, ותחשבו טוב טוב אם אתה נמצאים בבית המשפט הנכון לפני שאתם מציינים את שם בית המשפט. ההרצאה הזו לא עוסקת בשאלת הסמכות העניינית והמקומית, שזה נושא להרצאה שלמה אחרת. רק תוודאו שאתם לא מגישים תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין לבית משפט השלום, אלא למחוזי, שאתם מגישים תביעה כספית על למעלה מ-2.5 מיליון ₪ לבית המשפט המחוזי, שאתם לא מגישים הליך שהיה צריך להיות עתירה מינהלית לבג"ץ וכיו"ב. שאלת הסמכות עשויה להכריע את הכף בתביעה שלכם, ואתם חייבים לוודא שהגשתם את התביעה לבית המשפט הנכון, הן בעניין הסמכות, והן בעניין המקום.

מספר תעודת הזהות של התובע ושל הנתבע – עוד נתון שנראה במבט ראשון שולי, ועשויה להיות לו חשיבות מכרעת בהמשך, הוא מספר תעודת הזהות של הצדדים. אין שום בעיה לבקש מהתובע את מספר תעודת הזהות שלו, הרי כשאתם מחתימים אותו על יפוי כוח אתם חייבים לזהות אותו עם תעודת זהות. אל תתביישו לעשות את זה. זאת חובתכם, ואתם עשויים לחסוך לעצמכם צרות גדולות מאד בהמשך.

כנ"ל לגבי הנתבע – אמנם תקנה 9(3) מדברת על מספר תעודת הזהות של הנתבע "במידה וניתן לבררו", אבל למספר הזה עשויה להיות חשיבות מכרעת בהמשך. אם תרצו עיקולים בבנקים, עיכוב יציאה מהארץ, הליכי הוצאה לפועל לאחר מתן פסק הדין – לא אלה אין שום ערך אם אין לכם מספר תעודת זהות שלם ונכון בן 9 ספרות של הנתבע. אגב, בלשכת ההוצאה לפועל כיום כבר מסרבים לחלוטין לפתוח תיק הוצאה לפועל בלי מספר תעודת זהות בן 9 ספרות כולל ספרת ביקורת של החייב.

תאגיד – הנושא החשוב הבא הוא השאלה אם מי מהצדדים הוא תאגיד. תקנת משנה 4 מחייבת לציין אם התובע או הנתבע הוא תאגיד, ואם כן - כיצד התאגד. כך, אם יש לכם תביעה נגד "המכולת של משה"  - תוודאו מה זה בדיוק? האם זו שותפות?, חברה? וכיו"ב. אם הנתבע  שלכם הוא שם מסחרי  בלבד, ולא תאגיד שהתאגד כחברה, שותפות, אגודה שיתופית, עמותה וכיו"ב – אין שום ערך לקבלת פסק דין נגד גוף שהוא לא מאוגד, כי אין מה לממש לגוף כזה, שהוא לא אישיות משפטית.

לכן, יש לציין בכתב התביעה – למשל - "הנתבעת היא חברה פרטית בערבון מוגבל שהתאגדה כדין בישראל", או משפט דומה שיאפשר לבית המשפט לזהות עם איזה גוף יש לו עסק.

דרך מצויינת לוודא מה האישיות המשפטית של הצד השני שלכם היא אם יש לכם חשבונית שהתקבלה באיזה שהוא זמן מהצד השני. כיום ניתן באמצעות האינטרנט לברר מי היא בדיוק האישיות המשפטית לפי מספר העוסק המורשה באתר שע"ם:

אתם מקלידים את המספר – ומקבלים את שמו המלא והאמיתי של העוסק המורשה. לא "המכולת של משה" – אלא האיש או החברה שעומדים מאחורי השם הזה. כך גם תצאו ידי חובתכם להראות שוידאתם מהי האישיות המשפטית של הנתבע.

מתי נולדה עילת התביעה – נושא חשוב שלעיתים נשכח על-ידי עורכי דין לציין אותו בכתב התביעה, הוא נושא המועדים. תביעה לא יכולה להיפתח במילים "ביום מן הימים". אם אתם לא רוצים שבית המשפט יתייחס לתביעה שלכם כאל סיפורי אלף לילה ולילה, אל תנסחו אותה כך.

החובה לציין את מועד היווצרות עילת התביעה נועד לוודא שלא חרגתם מתקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות הנודעת ביותר היא כמובן לפי חוק ההתיישנות, של שבע שנים, אבל יש תקופות התיישנות נוספות – תביעה לפי חוזה ביטוח – 3 שנים, ביטוח ימי – שנה אחת בלבד, התיישנות של פסק-דין – 25 שנה, ועוד הוראות נוספות שלא כאן המקום להיכנס אליהן. רק במקרקעין מוסדרים אין התיישנות בכלל, אבל אל תנסו לבנות על זה שבית המשפט ימחל לכם על מועד היווצרות העילה בכלל שבמקרקעין מוסדרים אין התיישנות.

בע"א 7261/97  שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פד נד(4) 464. נדחתה תביעה מחמשת התיישנות, והוגש על כך ערעור, שנדחה. אחד הטעמים לכך היה, שבית המשפט העליון העביר ביקורת על כך שבכתב התביעה לא צויין מתי נולדה עילת התביעה, ובית המשפט המחוזי נאלץ לברר את השאלה הזו בעצמו, והגיע למסקנה שהתביעה התיישנה. אילו התמודד כתב התביעה עם שאלת ההתיישנות עוד בכתב התביעה, יש סיכוי טוב שהתביעה הזו לא היתה נדחית על הסף. לכן חשוב ביותר, לציין את מועד היווצרות עילת התביעה, ומעבר לכך – אם עברו למעלה משבע שנים מאז היווצרות העילה – אתם חייבים להסביר, כבר בכתב התביעה, למה אתם חושבים שלמרות זאת אין כאן התיישנות. האם זו התיישנות שלא מדעת (כלומר עילת התביעה נודעה לתובע פחות משבע שנים לפני הגשת התביעה), האם הנתבע הודה בכתב בקיומה של עילת התביעה, ובעצם בכך התחיל את מירוץ ההתיישנות מחדש?

מהי עילת התביעה?

תקנה 9(5) לתקנות היא אולי התורה כולה על רגל אחת, איך מנסחים כתב תביעה: העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה.

הביטוי עילת התביעה זכה לאינספור פרשנויות וניתוחים בהקשרים שונים.  בתי המשפט מצטטים גם כיום, את הכלל הבסיסי ביותר שנפסק עוד בשנת 1949 בפד"י ה' בפרשת ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוחפ"ד ה 1585, 1591:

"פרשת התביעה מגלה עילה, אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על-ידו".

פסק הדין אוזכר לאחרונה, למשל, בפרשת רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' מושב שתולים (לא פורסם, ניתן ביום 14.4.2010).

כלומר, כתב התביעה חייב לכלול עובדות, שאם יוכחו, יזכו את התובע בסעד שהוא מבקש. כמובן שחייב להיות קשר בין הסעד המבוקש לבין העובדות המקימות את העילה.

כאן כדאי להזכיר את תקנה 71(א) שקובעת:
"כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן".

עוד מעט נדבר על מה צריך לצרף לכתב התביעה, אבל באופן הבסיסי ביותר צריך לזכור – כתב תביעה הוא לא תצהיר עדות ראשית, יהיה לכם זמן לצריף ראיות בהמשך. לכתב התביעה צרפו רק את המינימום ההכרחי, כדי שהשופט יבין מה אתם רוצים. עוד מעט נראה מהו המינימום הזה. בכל אופן – להגיש ארגזים לבית המשפט  במסגרת כתב התביעה - לא יתן לכם כלום. להיפך.

אסור להעלות עילת תביעה חדשה בכתב התשובה לכתב ההגנה - כאן המקום להתעכב במספר מילים על כתב התשובה. כידוע, כתב התשובה הוא מסמך שאין חובה להגישו, אלא רק רשות. בעקרון תפקידו של כתב התשובה לכתב ההגנה נועד להגיב לטענות בלתי צפויות שהועלו בכתב ההגנה, ולשם הבאתן בפני בית המשפט של עובדות חדשות הנותנות מענה לטענות הנתבע. חשוב מאד לזכור, שכתב התשובה לא נועד לכפור בטענות הנתבע בכתב ההגנה. טענות אלה תמיד נחשבות לטענות מוכחשות, וכתוצאה מכך כבר נוצרה פלוגתה.

לענייננו חשובה הפסיקה, המבהירה שבמסגרת כתב תשובה לא ניתן להוסיף עילת תביעה חדשה. לשם כך נדרש התובע לבקש רשות לתקן את תביעתו. שימוש בכתב התשובה לשם העלאת נימוקי תביעה חדשים עלול להביא לשיבוש בסדרי הדין, שכן הנתבע אינו רשאי להשיב על תשובת התובע, וכך השאלות שבמחלוקת אינן מוגדרות לפני תחילת המשפט. במצבים כאלה בית המשפט עשוי לקבוע שהוא מורה על הוצאת כתב התשובה מתיק בית המשפט, ומחייב את התובע להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה (רע"א 3727/08 גזונטהייט נ' בנק אינווסטק ישראל בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 7.6.2009).

חובת פירוט מיוחדת של עניינים מסויימים בכתב התביעה

למרות שציינתי קודם שכתב תביעה צריך להיות תמציתי וענייני, התקנות קובעות מספר עניינים שבהם יש חובת פירוט מיוחדת:

תקנה 78 – חובת פירוט במקרים מיוחדים

"כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".

כלומר כשאתם מתכוונים לטעון טענות שקשורות בתרמית, אל תסתפקו בלציין את הטענה, אלא פרטו אותה ברמה מקסימלית, מי רימה את מי ומתי.

מחדל מלמלא אחר ההוראה הזו עלול לעלות ביוקר, ולהביא לדחיית התביעה רק בגלל היעדר פירוט, והיו דברים מעולם. בע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה למחוק סעיפים מכתב תביעה שהעלה טענות תרמית בלי לפרטן. בית המשפט העליון אמנם ריחם על המערערת שלא היתה מיוצגת והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. אל תבנו על כך שבית המשפט ירחם גם עליכם.

כך, בית המשפט דחה טענת תרמית נגד בנק, בין היתר מהטעם שהטענה לא פורטה בכתב התביעה, בניגוד לתקנה 78 (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ  נ' בנק דיסקונט, פ"ד נו(4) 721).
הפסיקה קובעת שגם טענת אי-חוקיות, בין בכתב התביעה ובין בכתב ההגנה, חייבות להיטען בפורש ובאופן מפורט, וכאן הפסיקה מסתמכת על תקנה 89, שמדברת על טענות לסתור וטענות מפתיעות. אלה טענות שיש לפרטן במפורש, אמנם הן בדרך כלל שייכות לכתב ההגנה או לכתב התשובה, אבל טענת אי-חוקיות בהחלט יכולה להוות גם עילת תביעה, ולכן יש לפרטה במפורש, ולא להפתיע את הצד השני עם הטענה הוז בהמשך. הפתעה כזו עלולה להסתיים בדחיית התביעה.

העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה (9(6)) – בסעיף הלפני האחרון בכתב התביעה כותבים, ולא סתם כותבים, אלא יש לזה חשיבות רבה, למה הגשתם את כתב התביעה לערכאה הזו, ולמה הגשתם את את התביעה במחוז השיפוט שבו הגשתם אותה. כדאי שקודם כל תשאלו את עצמכם מהו בית המשפט הנכון מבחינת הסמכות העניינית והמקומית, ואח"כ, לאחר ששכנעתם את עצמכם – תסבירו לבית המשפט למה הגשתם את התביעה דווקא היכן שהגשתם אותה.

הסעד המבוקש -  לא פחות חשוב מעילת התביעה שאתם חייבים לפרט, הוא הסעד המבוקש. לא ביקשתם סעד בכתב התביעה – לא תקבלו אותו. בהמשך, שתבינו שהייתם צריכים להוסיף או להשמיט סעד, זה עלול להיות מאוחר מדי, או לעלות בהוצאות יקרות ללקוח שלכם.

קודם כל חשוב לזכור שבמשפט הישראלי מה שקובע את סמכות בית המשפט הוא הסעד ולא העילה. כלומר, תביעת פינוי שנובעת מאכיפת חוזה מכר מקרקעין, תוגש לבית משפט השלום, כי הסעד המבוקש הוא פינוי, למרות שהעילה היא תביעה במקרקעין, וכך גם הפוך – תביעה לסעד הצהרתי שחוזה למכירת דירה תקף או בטל, גם אם הנכס שנמכר שווה חצי מיליון שקל – הסעד הוא סעד קנייני במקרקעין – ולכן הסמכות היא לבית המשפט המחוזי, לא משנה מה שווי הנכס. כך גם פירוק שיתוף במקרקעין – תבקשו לפרק בין הבעלים את מגדלי אקירוב ששווים מיליארדים – הסמכות היא לבית משפט השלום, כי זה הסעד שביקשתם.

בעל-דין לא יזכה בסעד שלא ביקש – העקרון הבסיסי בתחום הסעדים, שבעל דין לא יכול לתבוע יותר ממה שביקש. תבעת מיליון שקלים ובמהלך המשפט התברר שללקוח שלך מגיעים 2, וכתב התביעה לא תוקן – בית המשפט לא יתן לך את הסעד שלא ביקשת. לכלל הזה יש חריגים, נדירים, אבל אמצו את זה ככלל אצבע בבית המשפט - אל תבנו על ניסים. הניסים האלה קורים בדרך כלל לאחרים, לא לכם.

בכל אופן, בית המשפט העליון מנה שלושה תנאים למתן סעד שלא התבקש בפרשת ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (לא פורסם, 20.3.2008):

א.             הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש

ב.             הסעד שניתן בפועל נובע ישירות מן הסעד שהתבקש (כמו למשל מתן סעד הצהרתי שלתובע מגיע כסף מהנתבע עקב הפרת חוזה, במקום הסעד הכספי שהתבקש, שכרגע, בשל היעדר פרטים אי אפשר לתת לו).

ג.               כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת.

סעד חלופי -  לפעמים יהיה נכון לבקש סעדים חלופיים. המקרה הקלאסי הוא סעד עיקרי לאכיפת חוזה, אבל לפעמים יתברר שהאכיפה בלתי אפשרית מסיבות שונות, ולכן הסעד החלופי יהיה ביטול והשבה, או פיצוי כספי במקום אכיפה.

בתי המשפט התייחסו לסעד העיקרי ולסעד החלופי לפי הסדר והאופן שבו התובע ניסח את כתב התביעה. במקרה אחד בעל דין הגיש ערעור על כך שפסקו לו את הסעד העיקרי, למרות שהסעד החלופי היה עדיף לו. בית המשפט העליון הבהיר, שברגע שגילית את דעתך מה הסעד העיקרי שאתה מבקש, והוא ניתן לך, לא תוכל לחזור בך ולטעון שהעדפת את הסעד החלופי. על זה היה צריך לחשוב מראש.

בע"א 121/86 פלוריאן נ' גלנוט כרמל בע"מ, פ"ד מד(1) 504 – בית המשפט העליון קבע שבעל דין לא יכול לערער על כך שקיבל את הסעד העיקרי ולא את החלופי.

ומהצד השני של המטבע, בית המשפט העליון הפך פסק דין של בית משפט השלום שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, וקבע, שמותר לבעל דין להתעקש על קבלת הסעד העיקרי, אם הוא מגיע לו, בעיקר כשמדובר באכיפת חוזה, ואין הצדקה לתת לו את הסעד החלופי, כשאין הצדקה מיוחדת לכך, כמו למשל כאשר החוזה בלתי אכיף. רע"א 4153/97 ביריה חברה לבנין בע"מ נ' איצקוביץ (לא פורסם, ניתן ביום 29/03/1998).

פיצול סעדים – תובענה תכיל את מלוא הסעד
            44.   (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
            (ב)   תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.
             
            45.   מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.

תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, אינו זכאי לתבוע את היתרה בעתיד. תקנה 45 מתירה לתובע לפצל לסעדים אחדים ברשות בית המשפט - פיצול אותו סעד עצמו - אינו אפשרי (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (לא פורסם, ניתן ביום 27/07/2008).

מועד הגשת הבקשה לפיצול סעדים – לפני תום הדיון בהליך הראשון. דרך המלך היא לבקש את תיקון כתב התביעה, ולא לעתור לפיצול סעדים אם אין הכרח בכך.
            הוגש הליך נוסף בעיצומו של ההליך הראשון בהיעדר רשות – הדרך הנכונה לתקיפתו היא בטענת LIS ALIBI PENDENS (רע"א 2695/08 דוכן נ' משרד החינוך (לא פורסם, ניתן ביום 21.5.2008)


 סכום התביעה

סעיפים 8 ו-9 לתקנה 9 קובעים הוראות לעניין סכום התביעה– האחת, שצריך לציין את שווי התביעה (גם אם היא לא כספית, כמו למשל תביעה לאכיפת חוזה להעברת מניות, מחייבת ציון שווי המניות, אם השווי ידוע).
תקנת משנה 8 קובעת שאם אתם ויתרתם על סכום כל שהוא שהייתם זכאים לתובעו, כמו לצרכי אגרה למשל, או שהסכום שאתם תובעים הוא תוצאה של קיזוז מסכום שאתם חייבים לנתבע – צריך לציין זאת במפורש.

את ההוראות האלה צריך לקרוא ביחד עם הוראות תקנה 16:
(א)   היתה התביעה לסכום כסף, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע במדוייק.
(ב)   היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער.

הבעיה עם התקנה הזו היא שבשנת 2007 הותקנו מחדש תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, ותקנת משנה 3(2) קובעת, שתביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות נחשבת להליך שרואים את שווייו כבלתי ניתן לביטוי בכסף. הדרך ליישב את הסתירה הזו, אני מניח, תהיה, כי למיטב ידיעתי עדיין אין פסיקה בעניין הזה, שבשלב הגשת התביעה לחשבונות תשלם אגרה סמלית כאילו סכום התביעה אינו ניתן לביטוי בכסף, למרות תקנה 16(ב), ורק לאחר קבלת החשבונות, כשכבר תדע מה מגיע לך, תיערך שומה לתביעה, ואז תשלם, או ליתר דיוק הנתבע ישלם, כי הוא זה שהפסיד, את שווי החשבונות שעל הנתבע לשלם.

בכל מקרה, הפרקטיקה היא שבתביעה לחשבונות טוענים שאי אפשר לדעת מהו הסכום המשוער, ואז משלמים אגרה סמלית, כי אם אתם משערים מה הסכום ומציינים את זה בכתב התביעה – תשלמו אגרה על הסכום המשוער.
כמובן שאם תבעתם בבית משפט השלום, לעולם לא תקבלו יותר מ-2.5 מיליון ₪, כי אם אתם חושבים שהסכום הוא גבוה יותר, הייתם צריכים להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי.

(ג)      בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף - אין חובה לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בעד נזק כללי. -  אבל שוב, אם תבעתם בשלום, לעולם לא ייפסק לכן סכום גבוה יותר מסמכותו של בית משפט השלום.

ריבית, הפרשי הצמדה ושכר טרחת עורך דין

בעבר, אם לא ציינת במפורש בכתב התביעה שאתה דורש ריבית, הצמדה, ושכ"ט עו"ד, בית המשפט היה יכול לפסוק, והיו דברים מעולם, שמכיוון שהוא לא התבקש לפסוק ריבית הצמדה ושכ"ט – הוא לא עושה את זה.

ב-1991 תוקנה תקנה 14(ב), וכיום כבר ברור, שגם אם לא ביקשת את שלושת העניינים האלה, הם נחשבים לסעד כללי, שבית המשפט מוסמך לתת אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך.

רק צריך לזכור, שהכוונה היא לריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ואילך. אם לא תבעתם את הסכום המעודכן ליום הגשת התביעה, כולל ריבית והפרשי הצמדה, ולא שילמתם אגרה על הסכומים האלה, בית המשפט לא יפסוק לכם אותם, אלא רק מיום הגשת התביעה.

אותו דין חל בעניין מע"מ. אי אפשר לתבוע סכום בכותרת כתב התביעה, שאינו כולל מע"מ, ובתוך כתב התביעה לציין שאתם מבקשים להוסיף מע"מ על סכום התביעה, בלי ששילמתם על כך אגרה. הסכום שנתבע חייב לכלול מע"מ, ויש לשלם אגרה על סכום זה, אחרת בית המשפט יפסוק רק את הסכום שבכותרת כתב התביעה, והוא ייחשב כאילו הוא כולל מע"מ.

מסמכים שיש לצרף לכתב התביעה – תקנה 75

לאחר מספר נוסחים מסורבלים ומעורפלים בתקנות תשכ"ג ותשמ"ד, בשנת 2006 תוקנה תקנה 75 והיא מבהירה בפשטות:

בעל דין ירשום בכתב טענותיו, או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך ויצרפם לכתב הטענות.

פשוט וקל. בעבר אפשר היה לצטט קטעים ממסכמים מהותיים, להפנות אליהם בלי לצרף אותם וכיו"ב תסבוכות. כיום התקנה ברורה – יש לציין מהם המסמכים המהותיים שכתב התביעה מסתמך עליהם, או בגוף התביעה או ברשימה מצורפת, ולצרף אותם לכתב התביעה.

חשוב להדגיש, שהחובה לצרף מסמכים  מהותיים לכתב התביעה, משמעותה, שהמסמכים המצורפים מהווים חלק מעילת התביעה לכל דבר ועניין. כך שאם לא צירפתם את המסמכים המהותיים עלול להתברר שיש פגם בעילת התביעה שלכם.

התיקון של תקנה 75 גרם לכך שבמידה מסוימת השתבשה ההפרדה בין שלב כתבי הטענות לבין השלב של הליכים מקדמיים וקדם משפט, אבל, חשוב להדגיש, שאין חפיפה בין החובה שבתקנה 75 לצרף כל מסמך שעליו מסתמך בעל דין בכתב הטענות, לבין הליכי הגילוי והעיון שבתקנות 118-112 לתקנות.

על-פי פסיקת בית המשפט העליון, גם הפרשנות המרחיבה ביותר לתקנה 75, עדיין אין צורך לצרף תצהיר גילוי מסמכים כולל לכתב התביעה, שבעל הדין צריך לגלות בו את כל המסמכים שברשותו ובשליטתו ושעשויים לסייע לצד שכנגד.

זה בניגוד לתקנה 112, שמחייבת גילוי לא רק על מסמכים שעשויים לסייע לבעל הדין שהצו ניתן נגדו, אלא גם על מסמכים שעשויים לעזור לצד שכנגד.

המשמעות היא גם, שגם אם בעל הדין קיים במלואה את דרישת תקנה 75, זה עדיין לא פוטר אותו מהליכי גילוי ועיון בהמשך.

יחד עם זאת, אסור להגזים עם חובת הגילוי. מקרה שבו בית המשפט המחוזי שגה בעניין הזה קרה בפרשת רע"א 8278/08 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' לסרי (לא פורסם, ניתן ביום 30.11.2008).

באותו עניין, התובעים, היו חשודים רצח שלהם ושהו במעצר, וכעבור זמן התברר שלא הם ביצעו את הרצח והם שוחררו. הם הגישו כתב תביעה נגד המשטרה, וטענו שנגרמו להם נזקים גופניים ונפשיים. המשטרה הגישה כתב הגנה. לפני הגשת כתב התשובה לכתב ההגנה, התובעים טענו שהמשטרה לא צירפה לכתב ההגנה את כל המסמכים המהותיים, ובית המשפט התבקש, ונעתר לבקשה, להורות למשטרה לבצע גילוי מסמכים מלא והאריך את המועד להגשת כתב התשובה, כל זאת מכיוון שהמשטרה לא צירפה לכתב הגנתה מסמכים מהותיים שהיה עליה חובה לצרף בהתאם לתקנה 75. המשטרה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזו התקבלה, ובכל הכבוד בצדק. נפסק שהמחדל של לצרף מסמכים מהותיים לכתב ההגנה, לא מהווה עילה מספיקה לדרוש גילוי מסמכים כולל עוד לפני הגשת כתב התשובה לכתב ההגנה.

כמו כן מובהר שם, שחובת צירוף המסמכים המהותיים לכתב הטענות לא חופפת לגילוי מסמכים בהתאם לתקנה 112, ולכן אין לדרוש מבעל דין לצרף את כל המסמכים שבידיו כבר בכתב טענותיו הראשון.

טענות חלופיות

נושא טעון בפסיקה, שמגיע לא מעט לבית המשפט העליון, הוא נושא העלאת הטענות החלופיות בכתב הטענות, לרבות בכתב התביעה.

תקנה 72 עברה מספר גלגולים עד לנוסחה הנוכחי, וכיום היא ברורה למדי. נעמוד עליה:

(א)       בעל דין המסתמך בכתב טענותיו על נימוקים שונים זה מזה ומבוססים על עובדות נפרדות ושונות, יפרש אותם, עד כמה שאפשר, בנפרד ובמובחן.
  

קודם כל התקנה נותנת את עקרון היסוד שנכון לגבי ניסוח כתבי טענות באופ כללי. כל טענה יש לטעון בנפרד, ולהבחין בין הטענות השונות. אם התביעה היא גם בעילה חוזית, גם בעילה נזיקית, וגם בעילת עשיית עושר ולא במשפט, צריך לטעון כל טענה לחוד, ולהסביר למה עומדות לתובע שלושת העילות גם יחד בגין אותם מעשים.

תטענו את הכל בסעיף אחד – אף אחד לא יבין מה אתם רוצים, ושנית, בית המשפט יקבע שלא קיימתם את התקנות. לכן תכתבו ברור, בסעיפים שונים, ותסבירו את עצמכם.

זה החלק הקל של התקנה.

החלק היותר קשה, הוא תקנת משנה (ב):

(ב)     בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות.

קודם כל, הפסיקה קובעת שהעקרון הוא הבסיסי הוא שאסור לטעון טענות עובדתיות חלופיות. נקודה. כלומר, בעל דין שהוגשה נגדו תביעה על כך שלא החזיר הלוואה, לא יכול לטעון  - לא לקחתי את ההלוואה, ולחלופין אם לקחתי - החזרתי אותה. כאן, גם תקנה 72(ב) לא תעזור לו, מכיוון שהטענות לא רק חלופיות, אלא גם סותרות זו את זו. כלומר האפשרות להעלאת טענות חלופיות, עדיין אינה מתירה העלאת טענות סותרות שמכחישות זו את זו.

כך למשל גם אי אפשר לתבוע אכיפת חוזה וגם סעד הצהרתי שהחוזה בוטל כדין. אלה אמנם טענות משולבות, גם עובדתיות וגם משפטיות, אבל שוב, תקנה 72 לא תוכל לתקן את הפגם היסודי שבכתב תביעה שמנוסח כך, ובית המשפט יחייב את בעל הדין לבחור את עילת התביעה הנכונה.

אין לבקש סעדים הסותרים זה את זה (רע"א 344/07 Leonardo L.P נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 4.6.2007).

מתי ניתן להשתמש בתקנה 72(ב) וכן להיבנות מהאפשרות לטעון טענות עובדתיות חלופיות? למשל, כאשר אתה לא בטוח מי מהנתבעים גרם לך נזק - אתה יכול לומר - רכב פגע בי, לא ראיתי בדיוק מה קורה, ושני אנשים יצאו מהרכב, ואני מצהיר שאני לא יודע מי מהם נהג בו. כאן צריך להקפיד על שני דברים: האחד – להצהיר כבר בכתב התביעה שהעובדות כהווייתן אינן ידועות לו. ושנית, ניתן להסתמך על הביטוי "טענות עובדתיות חלופיות נגד אותו בעל-דין". כלומר, תמיד תוכל לומר שמכיוון שאתה לא יודע מי גרם את הנזק, הטענות העובדתיות החלופיות אינן מופנות נגד אותו בעל דין.

בית המשפט העליון סירב להיגרר אחר הניסיון לטעון שאסור לטעון טענות עובדתיות חלופיות נגד בעלי דין שונים. התקנה אינה אוסרת העלאת טענות חלופיות נגד בעלי דין שונים, אלא נגד אותו בעל דין בלבד (רע"א 5154/08 קוסט פורר את גבאי נ' קדמי, לא פורסם ניתן ביום 2.4.2009).

עוד שאלה לא פשוטה היא מתי טענה חלופית היא טענה עובדתית ומתי היא טענה משפטית, שהרי התקנה אוסרת על העלאת טענות עובדתיות חלופיות, אבל מתירה במפורש העלאת טענות משפטיות חלופיות. בית המשפט העליון מבהיר, שהאבחנה בין טענה עובדתית לבין טענה משפטית לא תמיד ברורה. כמו למשל לטעון להפרת חוזה ולחלופין עשיית עושר ולא במשפט. אלה גם טענות משפטיות חלופיות, אבל הן חייבות להסתמך גם על מערכת עובדתית לא זהה בשתי העילות האלה (עניין קוסט פורר הנ"ל).

נקודה מהותית בהקשר הזה היא אם הצדדים מצויים במערכה של מספר הליכים משפטיים. אם טענת טענה עובדתית או משפטית, והטענה התקבלה על-ידי בית המשפט, לא תוכל לטעון טענה סותרת בהליך אחר. על העלאת הטענות הסותרות יחול השתק, שיוכל להיות השתק עילה והשתק פולגתא, תלוי במקרה. לא ניכנס לנושא הזה כעת, כי הוא חורג מנושא ההרצאה, אבל אני בהחלט מציע לקרוא את פסק הדין בעניין ע"א 513/89 INTERLEGO נ'EXIM-LINES BROS. , פ"ד מח (4) 133, שהוא פסק הדין המקיף ביותר בנושא השתק, ודוקטרינת ה-ELECTION, שמדברת למעשה על כך שאם בחרת נתיב מסויים של עילת תביעה, לא תוכל לחזור בך ממנו בהמשך.

ציון הוראות דין בכתב התביעה - תקנה 74

תקנה 74 קובעת למעשה, שרק במקרה אחד יש חובה לציין מהו הדין שעליו מסתמכת התביעה, וזה במקרה של טענה של הפרת חובה חקוקה. במקרה כזה צריך לציין איזה חיקוק הפרתו מהווה עילת תביעה.

שימו לב שהתקנה מדברת על החיקוק שהפרתו מהווה עילת תביעה. הרבה פעמים בעל הדין שכנגד מבקש לדעת, במסגרת דרישה לפרטים נוספים, איזה סעיף באותו חיקוק הופר, ולא רק את שם החיקוק – אפשר בהחלט לענות למי ששאל את השאלה  - שהחובה היא לציין אתך שם החוק, ולא את הסעיפים באותו חיקוק.

הוראות דין אחרות

לגבי יתר הדינים שבעל דין מתכוון להסתמך עליהם, תקנה 74(ב) פוטרת למעשה מהחובה לציין את הוראות הדין שהתביעה מסתמכת עליהם, וקובעת שהבאת הוראות דין בכתב טענות היא רשות ולא חובה. צריך רק לזכור, שאם אתם מתכוונים לטעון שהנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובע, אז אמנם אין חובה לציין את חוק עשיית עושר ולא במשפט בכתב התביעה, אבל אם לא תבססו את העילה של עשיית עושר כבר בכתב התביעה – לא תוכלו לטעון לעשיית עושר בסיכומים.

דבר אופייני שאני נתקל בו בשנים האחרונות בכתבי תביעה הוא ציטוטים ארוכים מפסיקה.  אין שום צורך בזה. כתב תביעה הוא לא סיכומים בכתב; הוא אמור להוות תיאור תמציתי ועובדתי של עילת התביעה בלבד, בכפוף לסייגים הקבועים בתקנות. לא מעבר לכך.

הפסיקה גם קובעת שאין כל חובה לטעון מהי המסקנה המשפטית שעולה מהטיעון העובדתי בכתב התביעה. אפילו בשלב הערעור אפשר להעלות טיעון משפטי חדש, אם הוא עולה מהעובדות כפי שהוצגו בכתב התביעה בערכאה הדיונית (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214, 220).

עוד מובהר בפסיקה, שכאשר הטענה המשפטית מתייחסת רק למשמעות המשפטית-פרשנית בלבד של העובדות, ולא מהווה תוספת לעובדות שנטענו בכתב התביעה, אין למנוע מבעל הדין להעלות את הטענה גם לאחר הגשת כתב התביעה, ואפילו בשלב הערעור, ולא מדובר על שינוי או הרחבה של החזית (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, לא פורסם, ניתן ביום 15.4.2007).

למרות זאת, חשוב לזכור כמה טענות משפטיות או עובדתיות שחובה לטעון בהזדמנות הראשונה בכתב התביעה או בכתב ההגנה לפי העניין:

בכתב התביעה:

"הדבר מדבר בעדו". מי שעוסק בנזיקין מכיר את הכלל הזה, שלפיו, בתביעת נזיקין, רשאי התובע לטעון שהפרשה מתיישבת יותר עם רשלנות הנתבע, ולכן נטל הראיה עובר אליו (סעיף 41 לפקודת הנזיקין).

הפסיקה מבהירה, שטענת "הדבר מדבר בעדו" חייבת להיטען במפורש כבר עם הגשת כתב התביעה, ולא ניתן לטעון אותה בשלב מאוחר יותר (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה(2) 764, 774).

גם בכתב ההגנה ישנן טענות שחייבים לטעון אותן בהזדמנות הראשונה, ובדרך כלל זה עם הגשת כתב ההגנה:
 המקרה הקלאסי הוא טענת התיישנות, אבל גם טענת אשם תורם יש לטעון במפורש ובאופן מפורט כבר בכתב ההגנה, אחרת הטענה תידחה. יחד עם זאת, גם אם לא נאמרו המילים "אשם תורם" אלא הנתבע טוען שהתובע הוא האחראי לנזק, הרי שהטענה הזו מגלמת בתוכה גם טענת אשם תורם, והמחדל של אי שימוש בביטוי "אשם תורם" בכתב ההגנה לא יעמוד לנתבע לרועץ (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 821).

צירופים ושינויים של בעלי דין

אחד העקרונות החשובים בהליך המשפטי הוא שבפני בית המשפט, כאשר הוא דן בסכסוך שלפניו, יהיו הצדדים הנכונים, וכל הצדדים הנכונים.

החשיבות בכך היא רבה. ראשית, כדי למנוע הגשת כמה משפטים בעניין שיכול וצריך להתברר במשפט אחד בין כל הצדדים הרלבנטיים. שנית, כדי שפסק דין במשפט אחד לא יהווה מעשה בית דין כלפי התובע בתביעתו השנייה או ייצור השתק. שלישית - כדי להימנע מהחלטות שגויות,  העלולות להינתן כאשר בית המשפט אינו מודע לאינטרסים של אנשים אחרים, שאינם בפניו, ועלולים להיפגע מפסק הדין.
למשל, כאשר בית המשפט דן בבעיות קנייניות במקרקעין, ולא צורפו כל הבעלים במקרקעין, פסק הדין עלול לפגוע בזכויותיהם, בלי שניתנה להם זכות להגן על זכויותיהם הקנייניות.

מן הצד השני: לעתים מצורפים לתביעה בעלי דין שנוכחותם אינה דרושה כלל, והיא עלולה לסבך את המשפט או לגרום להתמשכותו ללא הצדקה עניינית.

התקנות 27-21 נועדו לאפשר לבית המשפט לעשות סדר בעניין זה, כשהדבר נדרש: להוסיף תובע או נתבע, למחוק תובע או נתבע או להורות על הפרדת דיון.



מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.

כלומר, כשיש פרשה אחת שמתייחסת לכמה תובעים, כמו למשל כשכמה רוכשי דירה מתארגנים לתבוע את הקבלן, ולכל אחד מגיע סכום אחר, אפשר, ואפילו נכון לצרף את כל התובעים בתביעה אחת, זה מוזיל להם עלויות,  הן של שכר טרחה והן של חוות דעת מומחה.

מה שחשוב לזכור בהקשר הזה הוא, שסכום התביעה יהיה סיכום של כל עילות התביעה נגד כל הנתבעים, כך שאם 24 דיירים תובעים על כך ששמו להם תריסי פלסטיק במקום חלונות בלגיים, והנזק הוא 5,000 ₪ לכל דירה, אז סכום התביעה הוא 5,000 X 24,000, ולא פעם אחת 5,000. התרגיל הזה לא עיבוד בבית המשפט.

אותו כנ"ל יחול כשיש כמה נתבעים בפרשה אחת גדולה (תקנה 22). אפשר ונכון לרכז בתביעה אחת נגד כמה נתבעים, כמו למשל, יזם, קבלן ראשי, קבלן משנה, מתכנן וכיו"ב, שכולם קשורים באותה פרשה, אבל אם אתם דורשים סכומים שונים מכל נתבע, אז סכום התביעה הוא סיכום של כל עילות התביעה נגד כל הנתבעים.

חשוב גם להזכיר כאן את תקנה 22(ב), שלפיה אם יש לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, הוא רשאי לצרף נתבעים אחדים כדי ששאלת החבות ומידת החבות של כל אחד מהם תוכרע בין כל בעלי הדין. מטרת התקנה היא למנוע התדיינות כפולה בין התובע לנתבעים שונים, ובינם לבין עצמם, וכן כדי למנוע היווצרות מעשה בית דין כלפי התובע, שיהיה מושתק לטעון בתביעה השנייה שלו עובדות שכבר נפסק בהן בתביעה הראשונה.

גם תקנת משנה 22(ג) חשוב בהקשר זה, כי היא מבהירה, שאין חובה שלכל נתבע יהיה עניין לגבי כל אחד מהסעדים. לגיטימי לגמרי שנגד כל נתבע יתבקש סעד אחר, ובלבד שהשאלה המשפטית או העובדתית העומדת לבירור היא אחת.

לבית המשפט יש כמובן שיקול דעת אם לאפשר את הצירוף, כפי שנוסח בכתב התביעה. תקנה 23 מבהירה שאם בית המשפט ראה שהצירוף עלול לסבך או להשהות את הדיון, הוא רשאי להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת. העקרון הבסיסי בהקשר הזה הוא, קנה המידה יהיה אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל ללא נוכחות פלוני כבעל דין, כדי שפסק הדין יחייב גם אותו ויהיה מעשה בית דין כלפיו.

אם צורף בעל דין לתביעה שלא כדין או לא צורף בעל דין שהיה מקום לצרפו, אין בכך כדי לפגוע בתובענה, תקנה 24 מורה, שבית המשפט לדון ולפסוק לגבי הצדדים שבפניו, כפי שימצא לנכון, והוא חופשי, גם מיוזמתו, להוסיף או לגרוע הן תובעים והן נתבעים. הרעיון המונח בהוראה זו הוא השאיפה למנוע, ככל האפשר, החלטה המסיימת את המשפט באופן פורמאלי בלבד, ושתביא להמשך התדיינות  לאחר כמן, וכדי להביא לתוצאה שתינתן החלטה לגופו של עניין, המסיימת את הסכסוך כולו.

תיקון כתבי טענות

נושא כאוב שחוזר על עצמו באינספור הליכים נוגע לתיקון כתבי הטענות, ובראש ובראשונה תיקון כתב התביעה. התקנות המרכזיות בענין זה הן 91, 92:

91.  (א)     בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו. כמו כן רשאי בית המשפט או הרשם להורות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה.

(ב)     בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת הוראה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך חמישה עשר ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או התשובה, לפי המאוחר, בבקשה למחוק או לתקן את הענין או את כתב הטענות.

92.  בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.

התקנות אמנם מפרטות הנחיות רבות לניסוח כתבי טענות, מה יש לכלול בהם ומה אין לכלול, כתבי טענות רבים אינם עונים על כל ההוראות.

לבית המשפט יש סמכויות נרחבות להביא את כתבי הטענות למסגרת הנכונה. בהקשר זה, לעיתים תיקון כתב הטענות יפטור את הבעיה, ולעיתים, רק מחיקה של חלק מכתב הטענות היא הפתרון הנכון, בנסיבות העניין.

תיקון כתב טענות יכול להיעשות על פי בקשה של אחד מבעלי הדין, הן זה שמבקש לתקן את כתב הטענות שהגיש, והן בעל הדין שכנגד שמצביע על ליקוי בכתב הטענות, וכמובן גם מיוזמתו של בית המשפט.

מחיקה או תיקון של חלק מכתב הטענות:

בעל דין רשאי לבקש מבית המשפט למחוק או לתקן בכתב הטענות של יריבו דבר שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן, או כאשר כתב הטענות הנדון אינו ממלא אחר הוראות התקנות.

"דבר שאין בו צורך או שהוא מביש" הוא חומר מיותר שיכביד על ניהול תקין של המשפט.

אם אין החומר המיותר מפריע, אין מקום להיענות לבקשה.

לפני שבעל דין יהיה רשאי לפנות לבית המשפט בעניין זה, עליו להקדים ולפנות אל בעל הדין האחר ולבקש ממנו למחוק או לתקן את העניין או את כתב הטענות. הוא יעשה כן תוך חמישה עשר יום מיום המצאת כתב הטענות האחרון (כתב הגנה או תשובה). לא נענה בעל הדין האחר לפנייתו, יפנה המבקש לבית המשפט.

המחיקה שדנים בה בתקנה 91 הנ"ל שונה מזו הנזכרת בתקנה 100(2). שם רשאי בית המשפט למחוק את כל כתב התביעה, אם נראה לו מתוך הכתב כי התובענה היא טרדנית או קנטרנית, בעוד שכאן דנים במחיקת חלק מכתב טענות (ולאו דווקא מכתב תביעה), של אותם עניינים שאין בהם צורך או שהם "טרדנים או קנטרנים", מבלי למחוק את כתב הטענות כולו.

גם בתקנה 91 ניתנה לבית המשפט סמכות למחוק את כתב הטענות במלואו בשל אי קיום התקנות. למשל: ניסוח סתמי של כתב תביעה, בו אוחדו נתבעים רבים ואין יודעים מה טוען התובע כלפי כל אחד מהם, אינו מאפשר דיון הוגן בתובענה ועל כן ניתן למחקו.

הסמכות הכללית הזו מקבילה ומשלימה להוראות מספר תקנות אחרות:

תקנה 23 שדיברנו עליה, מאפשרת לבית המשפט להפריד דיון, כאשר צרוף בעלי דין עלול לסבך או להשהות את הדיון;
תקנה 24  - מאפשרת לבית המשפט מחיקת בעלי דין שצורפו שלא כהלכה, או הוספת בעל דין שנוכחותו דרושה;
תקנה 48  - מאפשרת לבית המשפט להפריד דיון בעילות שאוחדו בתביעה, או להוציאן מכלל התובענה;
תקנה 59 מאפשרת לבית המשפט למחוק תביעה שכנגד, או להפריד מהדיון בו היא נכללה, אם "אין זה מן הראוי לפסוק בה על דרך תביעה שכנגד";
תקנה 524  - מאפשרת לבית המשפט לתקן כל פגם או טעות בכל הליך;
תקנה 65  - מאפשרת לבית המשפט לדרוש פרטים נוספים ותקנה 122 מאפשרת לבית המשפט למחוק תביעה או הגנה, אם לא נענה בעל דין לצו למתן פרטים נוספים בכתב הטנות.

מחיקת קטעים מכתב טענות לפי תקנה 91, תיעשה בזהירות רבה ורק בעניינים שמהווים חומר טרדני העשוי להכביד על ניהול המשפט. בית המשפט מוסמך לפעול לפי תקנה זו גם מיוזמתו, אף אם לא נתבקש לכך על ידי בעל דין.

בקשה לתיקון כתב תביעה:

בנוסף לסמכויות שבתקנה 91, בית המשפט יכול להרשות לבעל דין לשנות או לתקן את כתב הטענות שלו, בדרך ובתנאים שייראו לבית המשפט צודקים בנסיבות העניין.

בקשה לתיקון כתב טענות חייבת להיות נתמכת בתצהיר לאימות עובדות הבקשה. ללא תצהיר צפויה הבקשה להידחות.

בקשה כזו אפשר להגיש בכל עת, ובמקרה שהיא תתקבל מקובל שבית המשפט יחייב את המבקש בהוצאות. בעקרון הדיון אמור להיות בעל-פה, אבל בתי המשפט לא מקפידים על כך.

בסופו של דבר, התיקון יתקבל, אם יש בו כדי לפשט, להבהיר או למקד את כתבי הטענות לשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין.

תקנה 92 מאפשרת אמנם להגיש את הבקשה "בכל עת", אבל כמובן אם המבקש השתהה יתר על המידה, או שהגיש את הבקשה לאחר סיום קדם משפט, צריכות להיות נסיבות כבדות משקל כדי שבית המשפט ייעתר לבקשה, ולעיתים קרובות הוא עשוי לדחות אותה בשל השיהוי שבהגשתה.

בכל מקרה המבקש חייב להסביר בתצהיר מדוע איחר בהגשת הבקשה, ואם האיחור נובע מטעם בלתי סביר, יפחת הסיכוי שבית המשפט יענה לו. למרות זאת, מוכרים מקרים שבהם הותר תיקון כתב התביעה גם בשלב סיום הראיות, או לאחר שלב הסיכומים, ואפילו בשלב הערעור.

שיקול דעת בית המשפט:

בקשה לתיקון כתב טענות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. הכלל הוא שבית המשפט ירשה תמיד תיקון שמטרתו לעשות צדק בין הצדדים, ולאפשר לבעל דין להציג כהלכה את עניינו, אלא אם התיקון יגרום עוול לצד שכנגד, שאינו ניתן לפיצוי כספי.

אם התיקון המבוקש יגרום להשהיית הדיון, או שאינו רלוונטי או שהוא מעורר טענה טכנית בלבד או שחלפה תקופת ההתיישנות – בית המשפט לא ייעתר לו.

סיכומו של דבר - בית המשפט לא יהסס להרשות תיקון כתב טענות, אם שוכנע כי מתוך טעות או שגיאה או מתוך סיבה מתקבלת על הדעת אחרת לא ניסח בעל דין כתב טענות בצורה שתעלה בפני בית המשפט את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, אלא אם מתברר לבית המשפט כי בפסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד לא יהיה פיצוי הולם לתיקון.

תיקון המשנה את הסמכות העניינית בית משפט שלום רשאי לדון בבקשה לתיקון שכתוצאה ממנו יהיה עליו להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי. לאחר שהוציא בית משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו, על הדיון לעבור לבית המשפט המחוזי.

אותו הדין חל במהופך, כך שאם התיקון מוציא את הסמכות מבית המשפט המחוזי, התיק יעבור לבית משפט השלום. יש לשים לב, שאם מאז הגשת כתב התביעה הועלתה סמכות בית משפט השלום, והסכום המתוקן, במועד התיקון, הוא בסמכות בית משפט השלום – עדיין יש להעביר את התביעה לבירור בשלום. מה שקובע הוא מועד התיקון, ולא מועד הגשת התביעה.

הוספת עילה חדשה:

בית המשפט לא יתיר הוספת עילה חדשה, שמשנה את בסיס התביעה המקורית או מחליפה אותה בעילה אחרת. רק אם העילה החדשה לא משנה באופן דרמטי את  התביעה, ובית המשפט מתרשם שלא נגרם כל נזק לנתבע על ידי התיקון – הוא יתיר את התיקון, בכפוף להוצאות.

המבחן הוא האם השאלה שבמחלוקת נותרה בסופו של דבר כפי שהייתה, שאז ייטה בית המשפט לקבל את הבקשה ולהתיר את התיקון.

כאשר מדובר בהוספת עילה חדשה שהראיות לגביה שונות מאלה שצריכות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי – בית המשפט ייטה שלא להיעתר לבקשה.

כשהבקשה הוגשה בשלב שבו תמה כמעט מסירת הראיות בתביעה המקורית, והרשאת התיקון תגרום הכבדה וסרבול – סביר להניח שהתיקון לא יאושר.

יש לשים לב אם התיקון המבוקש מדבר על עילה חדשה או אולי רק בטענה משפטית חדשה, שאין מניעה להעלות אותה, שהרי כפי שראינו לעיל, גם אם לא נטענה במפורש, אין צורך בתיקון התביעה להוספתה.

לא יורשה תיקון המבקש להביא עילה שהתיישנה ביום שבו הותר התיקון, אך ניתן לתקן תביעה שהוגשה תוך תקופת ההתיישנות והתיקון מבוקש אחרי שחלפה תקופת ההתיישנות, כל עוד שלאחר התיקון נשתמרו מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה חבותו של הנתבע.

תיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילה חדשה המבוססת על עובדות שאירעו לאחר הגשת התביעה יותר, אם התיקון דרוש כדי לברר את השאלות האמיתיות שהיו שנויות במחלוקת, אך הנטיה היא שלא לאפשר הוספת עובדות חדשות שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה.


5 תגובות:

  1. רשלנות רפואית מעקב הריון
    שלום! תודה על הפוסט!אפילו שאני לא באה מעולם המשפט, זה היה מאוד מעניין עבורי לקרוא את זה. הייתי רוצה לדעת אלו מסמכים אני צריכה להכין במקרה שאני הפתי לקרבן של רשלנות רפואית במהלך הריון?

    השבמחק
  2. מותר לי להביא מהנדס אחריי ששלחו לי שמאי מטעם בית משפט ולהוכיח שאני צודקת נכי החוות דעת לטובת הקבלן זה אפשריי לפני הדיון להביא בתביעות קטנות

    השבמחק
  3. שלום רב, ראשית תודה על הכתבה המעניינת. ברצוני לברר האם ניתן להגיש תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים ולכלול בתביעה גם סעדים נוספים כמו:- מזונות משקמים לידועה בציבור לאחר פרידה, הפרת הבטחת נישואין, פיצוי על הונאה ומירמה כאשר הנתבע פעל שלא מתום לב...וכו'. אודה על התייחסות לנושא. תודה

    השבמחק